עדות <a href="shaliach_show.aspx?id=30282"style="text-decoration:underline; color=#720000;">יואל פלגי</a> בספרו 'רוח גדולה באה':<br>"...אסיר ששימש פקיד בבית הסוהר היה היחידי שנפגש עם <a href="shaliach_show.aspx?id=30281"style="text-decoration:underline; color=#720000;">חנה (Szenes Hanna)</a> ערב מותה. הוא עמד לפני תאה והאזין למתרחש בפנים, והוא מסר את העדות על עמידתה המופלאה של חנה ברגעיה האחרונים:<br>ב-7 בנובמבר, בבוקר השכם, הובאה חנה סנש מבית הסוהר... לכלא בו היינו כלואים גם אנו. היא הוכנסה לתא מס' 13 המיועד לתחנה האחרונה בחיי האסיר, בטרם יוצא להורג. רק מעטים זכו בו לחנינה במשטר ההונגרי הנפסד. שעה לאחר בואה נכנס לתאה הקצין-הקטיגור ואמר לה:<br>- חנה סנש, הינך נדונה למוות. האם ברצונך לבקש חנינה?<br>- נידונה למוות? לא! אני רוצה לערער, קראו לי את העורך-דין שלי!<br>- את אינך יכולה לערער. את יכולה לבקש חנינה.<br>- אני הועמדתי לפני בית משפט מדרגה שנייה. אני יודעת כי זכותי לערער על פסק-הדין!<br>- אין ערעור! עוד פעם אשאלך, הרוצה את לבקש חנינה או לא?!<br>- חנינה מכם?! לא, לא אתחנן לפני תליינים, מרצחים! מידכם חסד לא אבקש!<br>- אם כן היכוני למות! מותר לך לכתוב מכתבי פרידה. מהרי, כי בעוד שעה נוציא את פסק הדין לפועל.<br>חנה נשארה לבדה בתאה. שעה ארוכה ישבה בלי נוע והצמידה את מבטה לנקודה אחת בקיר. מה ראתה שם, מה ראתה לפניה - לא נדע לעולם. אולי את פני אמה, אולי תמונות ילדותה עברו לפניה בסך. מחזות חייה, נוף החול והים, מקומות ואנשים שהיו כה חביבים עליה. ודאי וודאי היא סיכמה לעצמה את 23 שנות חייה...<br>ביקשה נייר ועט. שני מכתבים כתבה. אחד לאם. איננו יודעים מה כתבה לה. איש לא גילה, המכתב לא נמסר לתעודתו...<br>...ולנו כתבה מכתב, ל<a href="shaliach_show.aspx?id=30279"style="text-decoration:underline; color=#720000;">פרץ</a> ולי, והמכתב היה ודאי מופנה לכולנו, לכל התנועה החלוצית, תנועת המגשימים והלוחמים. אף המכתב הזה לא נמסר לתעודתו ונעלם עם כל התיקים שהיו שייכים לעניינה. אך הקטיגור גילה משהו מתוכנו. הוא אמר אחרי מותה: "חנה סנש עמדה במרייה עד יומה האחרון. על סף מותה גילתה כי כוונות זדון הדריכו את צעדיה. היא כתבה לחבריה: המשיכו את הדרך, אל לכם להירתע. המשיכו את המלחמה עד הסוף, עד בוא יום הדרור, יום הניצחון לעמנו".
|